על אשמה וסליחה
מאמר מאת ישי גסטר
אילו ההורים שלי היו... הרבה אנשים מקשרים את חוסר הסיפוק שלהם בהווה, לשגיאות שההורים שלהם עשו בעבר. אנחנו אומרים "אילו ההורים שלי היו מקבלים אותי, אוהבים אותי, מבינים אותי, מספקים את הצרכים שלי, הכל היה אחרת...
לא מעט אנשים אומרים "אני כבר סלחתי להורים שלי" או, "אין מצב שאני אסלח לאבא או אימא שלי"...
כאשר ילד סולח להוריו הוא שם את עצמו מעליהם ואז אין הוא יכול לקבל מהם. הוריו נשארים "קטנים" בעיניו והוא חש גדול יחסית אליהם. במצב כזה יהיה לו קשה לתפקד כהורה בעצמו. הוא יישאר קשור להוריו בדרך שלא מאפשרת להם לתמוך בו ולא יהיה מספיק פנוי לאשתו ולילדיו.
אם כך, מהי הדרך שבה הילד יכול להפסיק לכעוס על הוריו בלי להיות בתפקיד הסולח? איך הוא יכול לצאת מהמחשבה של "הורי הם לא בסדר, בכדי שלא אכעס יותר, עלי לסלוח להם על השגיאות וההתנהגות הבעייתית שלהם".
גישת הקונסטלציה המשפחתית מציעה דרך יצירתית לטפל ביחסי הורים וילדים, כאשר העיקרון המנחה הוא: הורים נותנים וילדים מקבלים.
זהו מצב אופטימאלי של נתינה וקבלה אין סופית.
זהו מצב שתומך בהגשמת הפוטנציאל של שני הצדדים.
ילד יכול לקבל מאביו עד סוף חייו.
בת יכולה לקבל מאימא עד צאת הנשימה האחרונה מפיה.
היכולת של הורים לתת אינה נגמרת, גם כאשר הם עוברים לעולם הבא.
היכולת של ילדים לקבל אינה נגמרת גם שהוריהם זקנים או שכבר אינם.
כשהורה מרגיש אשם, זה מחליש את היכולת שלו לתמוך בילדיו. לא מעט אני שומע הורים שאומרים שהם מאוד מצטערים על הדרך בה גידלו את ילדיהם, שהם לא היו מספיק איתם, שהם לא הקשיבו כפי שהיו צריכים ושעשו שגיאות כאלו ואחרות. הם מרגישים אשמים וקצת טיפשים על הדרך שבה הם גידלו את ילדיהם. הם חשים אשמים ושהם צריכים לבקש סליחה מילדיהם. איך תחושות אלו יכולות לתרום לתמיכה ונתינה מצד ההורים? כאשר הורה מרגיש אשם, הילד כועס. הוא חש שבאותו הרגע אין לו הורה.
אז מהי הדרך להיפטר מתחושות האשמה? איך הורה יכול לעמוד מול ילדו, לדעת שעשה משהו שלדעתו הוא לא בסדר? האם לומר לו "זה הכול היה באשמתי, התנהגתי בטיפשות ובחוסר מחשבה אני מקווה שאתה סולח לי"? האם זה יעזור לילד להרגיש טוב יותר ? האם כך הוא יסכים לקבל תמיכה? האם זה מאפשר להורה להיות במקום של סמכות שאינה כוחנית מול ילדו?
לרוב הילד ירגיש בוז חבוי כלפי הוריו במקרה שהם מתנצלים בפניו ויחוש עליונות כלפיהם. כך הוא יאבד אותם כהורים ולא יוכל באמת לקבל מהם תמיכה.
בתהליך הקונסטלציה המשפחתית אנו מנסים להימנע מלומר סליחה.
נכון שלא פעם לומר סליחה, או אני מצטער, זאת הדרך לשינוי מצב של יחסים כואבים. אך השימוש השרירותי במילה סליחה נוטה להוציא את הטוב והעוצמה שיש באדם ובהורה. הוא לא מאפשר להכיר במציאות, במה שקרה ובכאב שנגרם. הוא מחניק ביטוי של כעס וכאב כאשר הוא במקומו ולא מאפשר יחסים שיש בהם חיים ומגוון רב של צבעים. והכי חשוב – הוא לא מאפשר לקחת או לתת אחריות.
אחריות במקום אשמה. לוקחים אחריות ומכירים בכאב של כל הצדדים
אישה אחת, כעסה כעס רב על האימא שלה מאחר והיא עזבה את המשפחה כאשר הייתה צעירה. כאשר היא נהייתה אימא בעצמה גם הילדה שלה כעסה עליה כול הזמן, אך הפעם ללא סיבה שנראית לעין. זאת היא תוצאה של יחסים לא פתורים עם ההורים של ההורים. בתהליך הקונסטלטיווי יכולנו לראות את הקשר בין שני הדורות. האימא כועסת על אימא שלה ולכן הילדה כועסת על אימא שלה.
כאשר הסבתה, האימא של האימא, אמרה לבת שלה "לא הייתי שם בשבילך, לא הייתי כשהיית צריכה אותי ואני רואה את הכאב הרב שזה גרם לך". הרגישה האימא סוף, סוף, שמישהו רואה את הכאב שלה, שהאימא שלה רואה ומכירה במה שקרה, בתוצאות של זה. עכשיו יש לה אימא שרואה אותה וזה יאפשר לה להסכים לקבל ממנה תמיכה. עכשיו ישנה אפשרות למשהו חדש. לזאת אנו קוראים "הכרה בקיים ולקיחת אחריות".
כאשר האבא פוגע בילד שלו שלא בכוונה והילד בוכה. הוא יכול לומר "אוי סליחה, אני מצטער, איזה טיפש אני" או, הוא יכול לומר "פגעתי בך ילד שלי, אני רואה שזה מאוד כואב לך, בוא ואעזור לך עם זה". איזה משני המשפטים האלו מאפשר נתינה וקבלה מהאב לבן, ומה סוגר את ערוץ הנתינה והקבלה?
יש מצבים מורכבים שדורשים לקיחת אחריות מצד גורמים נוספים במערכת. כמובן, שאם הוא פוגע בו בכוונה, בכדי להכאיב, או שהפגיעה היא חמורה, משפטים כאלה לאו דווקא עוזרים. כאן האבא צריך לקחת אחריות יותר עמוקה על מעשיו, אך זהו מצב הרבה יותר מורכב. כאן בנוסף לאחריותו של האבא ייתכן וגם לאימא יש חלק באחריות, חלק חבוי. יתכן והילד מייצג את האימא מול אביו לדוגמה ומצב זה מביא את האב לתסכול גדול.
ככול שהפגיעה יותר חמורה בין הורה לילד, כך שאלת האחריות יותר מורכבת. ועם כל זאת, כאשר אנחנו יודעים שהילד ירגיש הכי טוב כששני ההורים תומכים בו ושהוא יכול לקבל משניהם, ננסה להגיע למקום שבו כל צד לוקח אחריות על מעשיו ורואה ומכיר בכאב שנגרם לצדדים האחרים. לקיחת אחריות והכרה בתוצאות של מעשינו כהורים, זוהי היא דרך להחזיר לנו את הסמכות שלנו כהורים ואת היכולת שלנו לתת לילדינו תמיכה. במצב הזה הילד חש שיש לו גב ויש לו אל מי לפנות.
לסיכום, סליחה היא לא תמיד התשובה, היא לא תמיד המילה או הגישה הנכונה. צריך קודם לשים לב שהיא מאפשרת נתינה וקבלה בכיוון הנכון, שהיא מאפשר ביטוי של רגשות, ושהיא לא מביאה להתחמקות מלקיחת אחריות ומהכרה בתוצאות של מה שנעשה.
כותב המאמר: ישי גסטר, מנהל בית הספר לקונסטלציה מערכתית
לתיאום פגישת קונסטלציה משפחתית אישית צרו קשר כאן
