ענווה ותקווה באמצע החיים
אוסנת אראל מתוך מבוא לספרו של דונלד ויניקוט "עצמי אמיתי, עצמי כוזב"
"כל אדם שזכה להגיע לשלב אמצע החיים, נחשף בדרך זו או אחרת לגבולות חוכמתו, כוחו הפיזי וכישרונותיו ולפער בין ציפיותיו ותקוותיו לבין התממשותן בחייו.
בניסוח אחר, יש שלב בחיים שבו החשיבה המאגית של הילדות, החשיבה ההירואית של גיל ההתבגרות ותחושת הפילאיות המלווה את תחילת ההורות, כבר אינן עולות בקנה אחד עם שאר חווית החיים.
המפגש עם חוויות אלה עלול מצד אחד ליצור שבר בדימוי העצמי ומצד שני עשוי לחזק את הענווה ולהביא לעליית מדרגה ביכולתנו לקבל את סופיותנו. ניתן אף לומר שהמשימה ההתפתחותית המרכזית והבלתי נמנעת המוטלת על האדם בשלב אמצע החיים היא שימור הערך העצמי, הענווה והתקווה על אף המודעות ההולכת וגוברת למגבלותינו ולסופיותנו".
"בקו פרשת המים בין המחצית הראשונה והמחצית השנייה של החיים, ויניקוט מזמין אותנו לעשות תפנית משמעותית ולשאת עינינו להתפתחות וצמיחה לא דרך יכולתנו להיות גדולים יותר, אלא דווקא דרך יכולתנו להיות קטנים יותר. שכן האדם מתפתח וצומח מול אופק שבו נוכח המוות.
לגבי ויניקוט, צמיחה בכיוון של הצטמצמות וענווה היא המאפשרת קבלה של סיום החיים ומעבר טבעי של האדם מן החיים אל המוות".
