הרהורים על פרדות וסיומים
קורס הנחיית קבוצות שבו אני משתתפת עמד להסתיים. המנחה הזכירה לנו שזהו מפגש אחרון. אנחנו שומעים ולא שומעים. ממשיכים לדבר על נושאים בוערים כאילו יש מחר. אבל האמת שאין מחר. אנחנו לקראת פרדה. או במילים בוטות יותר: הקבוצה שלנו עומדת למות במתכונתה הנוכחית... אבל אף אחד לא מוכן לפגוש את כל מה שהפרדה מעלה.
רק אחרי תום הפגישה זה היכה בי. ההכרה בהתעלמות שלי מהפרדה, מהתכחשות שלי ממנה. הי, ממה את בורחת? שאלתי את עצמי. מה את לא רוצה לפגוש? ועצמי ענתה לי: אני לא רוצה לפגוש את חוסר הוודאות לגבי היום שאחרי, את חוסר האונים מול זה, את חלקיות הדברים, את הסופיות, את תחושת האובדן, הגעגוע, העצב....
לתומי חשבתי שלמדתי להיפרד. שנה שלמה אירחתי בבית אלה קבוצה של "קפה מוות". גיליתי שהכרתי רק את קצה הקרחון של סוגית הפרדה. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. (זה גם משמח!)
למשך כמה ימים הציפו אותי זיכרונות הקשורים לפרדות שחוויתי במהלך חיי. כאלה שיזמתי בעצמי וכאלה שנכפו עלי. פרדות שהיו דרמטיות עבורי כמו אובדן של אדם קרוב או קצת פחות דרמטיות כמו סיום קורס. וגם פרדות יומיומיות בסיסיות כמו סיום פגישה או שיעור והליכה לישון...
שמתי לב לדפוסי הפרדה שלי. שנעו בין מנסה למשוך זמן, ממאנת להיפרד, מכחישה שהגיע הזמן... לבין "חותכת" וממהרת לדבר הבא... בין מתייסרת על מה שהחמצתי לבין מפארת את מה שהיה. בין מוצפת חרדה למתנתקת רגשית.
האם יש דבר כזה ללמוד לסיים, להיפרד, למות ולמה זה חשוב?
בעוד שבועיים תסתיים שנה של מפגשי קפה מוות בבית אלה. התחלנו כקבוצה של זרים (רובנו) לקח קצת זמן לגבש תצורת פעילות, ולהתאים ציפיות. בהתחלה עזבה משתתפת ועוד שתיים בעקבותיה... ואחר כך הגיעה הקורונה ועברנו להיפגש בזום למשך כחודשיים. יצאנו מכל אלה מחוזקים, קבוצה של 9 אנשים, סקרנים ואמיצים הנחושים להכיר את תמת המוות בעולמנו האישי והבין אישי.
בתחילת דרכנו המשותפת באופן טבעי היינו עסוקים בבנייה של מרחב בטוח שיאפשר חקירה פנימית כנה ופתוחה ותעזור לנו להביא את עצמנו באופן שלם ואותנטי. נושא המוות היווה עבורנו שער כניסה אל הלא נודע והמסתורי, כמו גם אל עולמנו הפנימי הרווי חרדות וכמיהות.
ככל שהשנה התקדמה נפתחנו זה לזו והמפגשים נעשו עמוקים יותר. ככל שהתעמקנו בסוגית המוות החיים נעשו צלולים יותר. כל נגיעה במוות הביאה רוממות רוח וקירבה. דיברנו, בכינו, צחקנו. תחת צילו של המוות, אפשרנו לעצמנו לגעת ולהינגע.
והנה, רגע לפני מפגש הסיום, מצאתי עצמי תוהה. סיום? עכשיו?
עד שהגענו הלום, ובנינו מרחב בטוח, לפרק את כל זה?
למשך זמן מה התחבטתי, חשבתי: אולי נמשיך?
אולי נתחיל פרק ב?
בעקבות הפרדה מהקורס אותו הזכרתי בתחילת דבריי, הגיעה ההכרה שהמשך הקבוצה לאחר מועד הסיום שנקבע, יבטא בדיוק את התופעה שאני חותרת לשנות והיא "הכחשת המוות" והדרתו משיגרת חיי היום יום. הבנתי שמפגש הסיום שלנו בקבוצת קפה מוות מעניק הזדמנות להתאמן בפרדה טובה דייה. להיות נוכחים מול המוות המתרגש ובא עלינו בלב פתוח ובמבט צלול.
לקחתי החלטה לתת לעצמי זמן להתאבל על הקבוצה שעומדת להסתיים. להרגיש את החלל שנוצר, להתעצב, להתגעגע, לשהות בריקנות שנפערת בתקופות מעבר, לתת מקום לכל מה שיתעורר בי בעקבות פרדה זו.
ומה בנוגע להמשך?
הוא עוד יבוא...
פרדה טובה טומנת בחובה זרעים לצעד הבא.
סקרנים? מוזמנים ליצור איתי קשר
