חדש בבית אלה

קורסי התמקדות חדשים נפתחים...

הרשמה

רוצה להתעדכן?
הירשם/י לניוזלטר החודשי!

התמקדות

חמש דקות של שקט

קורה לך לפעמים שכל מה שאת רוצה הוא רגע לעצמך?
בלי שאף אחד יצטרך את שירותיך ובלי לשמוע את הקריאה "אמאאאא" או כל קריאה אחרת...
את יודעת שחמש דקות של שקט זה כל מה שאת צריכה כדי לחזור מלאת מרץ לכל מה ומי שמחכה, אבל איך עושים את זה,
מאיפה לוקחים חמש דקות יקרות...

אני רוצה לשתף אותך בדרך שמצאתי לייצר לעצמי מרחב פרטי שבו אני יכולה להירגע, להתמקד, להיזכר מי אני ומה אני רוצה, צריכה, חושבת ומאמינה.

למרות שאני לא חובבת מערות אמיתיות,
המצאתי לעצמי "מערה" דמיונית משלי אליה אני "נכנסת" כשאני צריכה קצת זמן איכות עם עצמי.
המערה הזאת הפכה להיות סוג של בית אליו אני חוזרת שוב ושוב כדי לתדלק, להתקרקע, להקשיב לגופי ונפשי, ליצור ולהתפנות לחיים של ביטוי עצמי ונתינה.
זה אולי נשמע רעיון בלתי אפשרי ליישום אבל למעשה זה פשוט ואפשרי לכולם , בהשקעה קטנה  למול הרבה תמורה.

אז מה יש במערה שלי?
אני מדמיינת את המערה שלי כחלל מרווח, מאוורר ונעים. יש בו תאורה רכה כמו בשעת בוקר מוקדמת או כמו בסוף היום והעין נחה על מה שהיא רואה במן מבט מצועף שיכול לראות את הכל ביחד או לא לראות כלום.
המערה שלי פשוטה. יש בה מזרון או פוף שאפשר לשכב או לשבת עליהם וכמה כריות שאפשר להניח עליהן את הראש או לרפד את הגוף. יש גם מחברת, כלי כתיבה והרבה צבעים. וזהו.
כשיושבים במערה כמה דקות, שומעים בעיקר שקט. לפעמים אפשר לדמיין צלילים נעימים כמו פכפוך של מים, או משב עלים שנעים ברוח.
ולפעמים אפשר לשמוע את פעימות הלב.
יש במערה אוירה של פרטיות וביטחון, ותחושה שאפשר ומותר לעשות בה הכל.

מחוץ למערה העולם מאד ססגוני, סואן ומלא גירויים. לפעמים זה נעים, מסקרן, ומרגש, אך לפעמים זה מכביד, מעייף ומבלבל וגורם לי להתרחק ממי שאני באמת.
למשל, נניח שאני רוצה לקרוא ספר, או לכתוב מאמר או סתם להיות קצת לבד ולנוח.
אני מתיישבת איפה שהוא, כמעט מתחילה ו... הטלפון מצלצל... לענות או לא? אולי מישהו צריך אותי? גם אם אני לא עונה, חוט המחשבה שלי כבר נקטע ואני חושבת על כך שאולי הייתי צריכה לענות.
אני קמה לשירותים ובדרך רואה ערימה של ניירות שקוראת לי לטפל בה.. לא! אני אומרת לעצמי בתקיפות. לא עכשיו.
אז אני נזכרת שהשכנה שלי ילדה לפני כמה ימים ואני רוצה להכין לה משהו לאכול. מתי אני אעשה את זה? בערב כבר אהיה עייפה מידי, אולי עכשיו?
והנה הבת שלי נכנסת ומספרת לי על חוויה מבית הספר. כזאת מתוקה! המחשבות שלי מתחילות לנדוד...
וככה זה ממשיך... עד שאני מחליטה להיכנס למערה שלי.

במערה שלי אין מבקרים בלתי צפויים. וגם אין מטלות ואין שירותים שצריך לספק. אין ציפיות, אין מחויבות אלא רק המחוייבות שלי כלפי עצמי. גופי, נפשי ורוחי – רק מה שעושה לי טוב.
לפני שאני נכנסת למערה, אני מודיעה לכולם שבזמן הקרוב ( דקה, שעה, יום, שבוע... עכשיו כשהילדים שלי גדולים אפשר קצת להאריך את הזמן) לא אהיה זמינה. שלא יחפשו אותי, שלא ידאגו לי ושלא יצפו לשירותים שלי...
בני משפחתי וחברי למדו לשתף איתי פעולה והם עושים את זה בשימחה כי הם יודעים שכדאי להם. הם יודעים שאני חוזרת מהמערה שלי מתודלקת, שמחה, נדיבה, אופטימית, שופעת אהבה ונתינה אחרי שמלאתי את המצברים שלי ואני שמחה לחלוק את מה שיש לי.

אני חושבת, שכולם אבל במיוחד נשים, צריכות שתהיה להן מערה כזאת.

המערה שלי מחוברת למערות נוספות דרך חלל מרכזי אחד. במערות האחרות יושבות נשים אחרות, כמוני. גם הן באות למערה כדי להיות עם עצמן, להתמקד, להירגע ולהתמלא.
בחלל המשותף שבין המערות אנחנו יכולות להיפגש זו עם זו כשזה מתאים לנו. גם ההתבודדות וגם המפגש עם נשים נוספות עוזרים לנו להיזכר מי אנחנו באמת ואילו איכויות נוספות יש לנו, את חלקן אולי שכחנו, או הדחקנו או פחדנו לפגוש. המפגש הנשי מספק לנו השראה, עידוד, נחמה, אהבה.

למה נשים במיוחד? (וזה לא אומר שלגברים זה מיותר)
המציאות מראה שנשים מתוכנתות תרבותית לתת שרות. אנחנו נוטות יחסית בקלות לשכוח את עצמנו, לשים את צרכי הזולת לפני צרכינו, ולדחות את הביטוי העצמי שלנו.  זה לא בריא!
זה שכיח וזה פוגע בכל אחת ואחת באופן אישי. כשזה פוגע בנו זה פוגע בעקיפין גם בילדים שלנו, בזוגיות שלנו, ביצירתיות שלנו. למעשה ביטוי מצומצם של נשים, פוגע בחברה בכלל.
כשנסכים לעצור מידי פעם את שיגרת הזמינות ללא גבול שלנו, כשניאות ללכת ל"מערה", להתבודד קצת, להיפגש קצת, להיזכר בטבע האמיתי והבלתי מעורער שלנו, נוכל לחזור אחר כך אל הסובבים אותנו מחוזקות, מקורקעות, בטוחות בעצמנו, ושלמות עם הטבע הנשי שלנו. מהמקום הזה יהיה לנו הרבה יותר קל לבוא לידי ביטוי, ליצור, לאהוב ולתרום תרומה משמעותית לחברה שוויונית, מאוזנת ובריאה.

ומן הרעיון למציאות ..
להתמקד זה כמו להיכנס למערה, או כמו לפנות את הבית... גישת ההתמקדות מלמדת אותנו איך לבנות בתוך עצמנו ומסביבנו, מרחב אישי מוגן ובטוח שיתאים במיוחד לצרכים האישיים של כל אחת ואחת ויאפשר לה לעצב את הבית הפנימי שלה.
כשמתמקדים, לוקחים פסק זמן מכל המטלות. נכנסים למרחב מוגן, נוח ונעים, ויושבים במשך זמן מוגדר (בין 5 דקות לשעה), בשקט. מפנים את תשומת הלב אל הגוףנפש שלנו ומקשיבים פנימה. אפשר לעשות את זה לבד ואפשר (ולפעמים זה מאד רצוי) לעשות זאת בנוכחותו של אדם נוסף שיודע להקשיב.
כשיושבים כך בשקט, בפניות, בפרטיות, אחרי כמה זמן הלב שלנו מתחיל לספר לנו את הסיפור שלו. זה מעניין! וכדאי מאד להקשיב!

אם אתן רוצות לייצר לעצמכן מרחב מיוחד משלכן, להקשיב למה שהלב שלכן רוצה לספר, אני מזמינה אתכן להצטרף אלי וללמוד להתמקד בתוך מרחב נשי, מאפשר ותומך.

 

הקורס הבא להתמקדות ייפתח בתאריך 6 ביוני 2015

18 מפגשים בימי רביעי אחרי הצהריים

 

לפרטים והרשמה

הצטרפו לרשימת התפוצה של בית אלה לקבלת עדכונים והטבות...   

התמקדות
התמקדות
חגית ספנסר | רח' השניים 6, כרכור | 052-8916931 | chagit@beitella.co.il | www.beitella.co.il