במבט אישי

מבט אישי על הבחירה שלי בגישה האקזיסטנציאליסטית, ספטמבר 2018

"הו! אלוהים! אנא עשה שאהיה חי כאשר אמות" (ויניקוט, מתוך קולקה עמ 13).

"החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות" (קירקגור, מתוך גולומב 1986 עמ ז)

מה גרם לי לפני שלוש שנים לעזוב את בועת הנוחות בה שהיתי ולצאת למסע בנבכי הגישה האקזיסטנציאליסטית?

מאז שחציתי את גיל חמישים, לפני קצת יותר מעשור, הרגשתי תנועה של חיפוש מתחדשת בתוכי. הרבה כוחות מניעים היו ברקע. ילדי שהתבגרו, גופי המשתנה, הכרה הולכת וגוברת בממד הזמן כגורם בעל השפעה, התעוררות של סקרנות מהולה בחשש, ביחס למפגש עם המוות על כל ספקטרום האובדנים שדרכם הוא מופיע בחיינו.

חיפשתי מסגרת שתסייע לי לעבור תהליך של התבגרות, התפקחות, התפתחות. חיפשתי את ההתחככות עם חומרי היסוד שהופכים לי את הבטן, מרעידים מיתר בליבי, מאתגרים את מוחי ומספקים השראה לרוחי. חיפשתי מבט חדש על סוגיית המשמעות.

שאלות מן העבר חזרו להעסיק אותי כמו: מה חשוב לי באמת? מהם החיים שראוי לחיותם? מהי המשמעות החדשה שארצה לצקת לחיי עכשיו, כשילדי בגרו ותפקידי האימהי כבר אינו יכול לספק לי את אותה חוויה של התמסרות טוטאלית ומשמעות מוחשית כפי שהייתה עבורי בעבר? ועוד שאלה חדשה: עכשיו, כשסופיות החיים נעשית יותר מוחשית, מה יש בי עוד שעדיין לא פגשתי ומבקש להתממש בעולם? מהו הערך המרכזי שיהווה עבורי מצפן בתקופה זו של חיי?

"הערך, כשהוא מפגיש בין זהותו העצמית לתפיסת עולמו של המחבר, מבטא את משמעות חייו.. הערך הוא מעין יהלום שחולץ מתוך גוש פחם" ( יגורי עמ 36)

נרשמתי ללימודים ויצאתי למסע. יצאתי לבושה סוודר ומעיל, כמו שמתלבשים לקראת טיפוס על הר גבוה. אני מסיימת מסע זה אחרי שלוש שנים קצת יותר ערומה, קצת יותר חשופה. התרמיל שלי מלא וגדוש אוצרות שאספתי בדרך. אני ערה גם לאפשרות להוריד אותו מגבי ולהניח אותו בצד, לרוקן ולהתרוקן.

הנה אני מניחה את התרמיל שלי עכשיו, פותחת ושולפת ממנו מספר דברים שייצגו את מסע הקורס כפי שאני חווה אותו בנקודת הזמן הזאת:

הזהות שלי כמטפלת. דמות המטפלת שבי היא עתיקה ויש לה שורשים בשושלת הנשית במשפחתי. אמי הייתה אחות, אבל בתחילת דרכי המקצועית, הייתי בשלב המרד שלי כלפיה וניסיתי לבחון את ייעודי הרחק מהייעוד שלה, בשרות המחקר היישומי, בתחומים של ביולוגיה ואגרונומיה. ואולם לפני שלושים שנה עם לידת בני הבכור, חוויתי "חווית יקיצה" שעוררה את דמות המטפלת שבי מתרדמתה. הייתה זו לידה ממושכת וקשה שהפגישה אותי עם חרדת מוות ובדידות, אובדן שליטה וחוסר אונים. הלידה והאימהות שאחריה הפכו להיות נקודת מפנה בעשייה המקצועית שלי. הרגשתי בכל רמ"ח אברי שתחום הטיפול קורא לי.  יצאתי למסע של חיפוש בתוך עולם הטיפול. תחום הטיפול כל כך עשיר ומגוון, איזו גישה תתאים לי? באופן אינטואיטיווי בחרתי בצעדי התפתחות המקבילים להתפתחות התקשורת האנושית מינקות ועד בגרות, משפה גופנית, תחושתית, לשפה מילולית.  התחלתי מלימודי שיאצו ורפואה סינית, המשכתי בלימודי דמיון מודרך והתמקדות, בדרך למדתי גם קונסטלציה משפחתית ו NLP ועכשיו עם סיום הכשרתי בגישת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית אני בתהליך של אינטגרציה של שפות. אחד המימדים שאני מפתחת בהקשר הזה הוא הדינמיקה שבין "מטפלת דמות"( דגש על נוכחות אקטיבית)  ל"מטפלת רקע" ( דגש על נוכחות מאפשרת). מושגים אלה מייצגים במידה רבה את הדיאלקטיקה שבין הארכיטיפ הגברי לארכיטיפ הנשי. "היסוד הזכרי עושה ואילו היסוד הנקבי (בזכרים ובנקבות) הווה" (ויניקוט עמ' 102)

השראה – המקום שבו אני מטפלת ומלמדת, נקרא על שם אמי, "בית אלה". בחדר הכניסה תלויה תמונת נוף סוואנה, עצים ושמיים  שצילם אבי שהיה צלם. בחרתי לתת ייצוג להורים שלי במקום שבו אני יוצרת כדי להנכיח מסר של הכרה והודייה לשורשים ולמקורות ההשראה שלי.  "דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך" אמרו חכמנו (חז"ל). בנוסף, יושבים על מדף הספרים שלי ספרי הגות ושירה עתירי חוכמה ובינה. הספרים מונחים ומוצעים לקריאה לבאי המקום. וכך, כשאני יושבת בחדר הטיפולים, אני אף פעם לא לבד. במהלך שלוש שנות הלימוד האחרונות, הכרתי דמויות חדשות של מורים ופילוסופים, שהעשירו מאד את מרחב ההשראה שלי: במיוחד ניטשה עם דמותו המרתקת של זרתוסטרא, שנותן לי השראה של אומץ והעזה, בובר עם "הפילוסופיה הדיאלוגית" שלו שנותן לי השראה של ערבות הדדית, וויניקוט עם "המרחב הפוטנציאלי" שלו שנותן לי השראה של יצירתיות וחמלה.

אלה וחבריהם לגישה האקזיסטנציאליסטית, משמיעים קול ייחודי ואותנטי שמאיר את דרכי האישית והמקצועית באור של חופש, פתיחות לאפשרויות, אומץ לפגוש, קבלת הקיים ולקיחת אחריות.

מודעות למוות, המוות כחווית יקיצה. "גם אם באופן פיסי, ממשי, המוות הורס אותנו, הרי שרעיון המוות עשוי להציל אותנו". (יאלום 1989 עמ'15). רעיון זה, שההכרה בגבולות הקיום ובמוות בראשם מעצימים את החיים מדבר אלי. המצע הרעיוני הזה משפיע קודם כל על היחסים שלי עם עצמי ועל האופן שבו אני מתייחסת לדאגות היומיומיות שלי. זה מנחם אותי. אני פחות שופטת את החלק הדואג שבי. בעבר, החיבור שלי לפסיכולוגיה ההומניסטית היה חד צדדי. האופטימיות שגישה זו מציעה דיברה אלי. אולם המחיר של מבט חד צדדי הינו שיפוט על כל מה שאינו כזה. שפטתי את עצמי ברגעים של עצבות וייאוש. חשבתי ש"לעזור" למי שנמצא במצוקה, זה להראות לו את האור שבקצה המנהרה. לקחתי את רעיון השמחה והאופטימיות כמו סוג של ציווי ערכי.  זה ציווי תרבותי חזק שמבטא את הפחד לפגוש את כל מה שמייצג "אינות": מוות, בדידות וריקנות. הלימודים בתוכנית האקזיסטנציאליסטית "כפו" עלי מפגש עם "האין", מה שהוביל להתרחבות, הכלה ואיזון. היום אני מחזיקה בו זמנית את התפיסה ההומניסטית וגם את האקזיסטנציאליסטית. זוהי הכלה של הדיאלקטיקה שבין היש והאין.  המודעות למגבלות הקיום משחררת תנועה אותנטית ומעמיקה איכויות של חמלה ואמפטיה. זו נקודת מוצא שעוזרת לי לפגוש את עצמי וכל אדם באשר הוא.

משמעות. אהבה הייתה ונשארה ערך מרכזי עבורי ואולם משמעות המושג אהבה עבר תמורות והתפתחויות במהלך השנים. ההכרה בתמות הקיומיות איתן אנחנו מתמודדים במהלך החיים: בדידות, חופש, ריקות ומוות, החרדה שמופיעה במפגש איתם, ממחישים את הפוטנציאל של האהבה ככוח מחבר, מרפא ומעניק משמעות.

בחרתי לסיים בציטוט מתוך דבריו של אריך פרום מתוך סיפרו "אומנות האהבה" שנכתב לפני שנים רבות ועדיין אקטואלי:

"הכרתו של האדם בעצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כרחו נולד ועל כרחו הוא מת,  שסופו למות לפני אהובי נפשו או שהללו סופם למות לפניו, הכרת בדידותו ובדילותו, כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע לבית אסורים קשה מנשוא....  חווית הבדילות מעוררת חרדה. זו אם כל חרדה.  (פרום עמ'25).

"התשובה המליאה (להפגת החרדה) נעוצה בהשגת האחדות הבין אישית. בהתמזגות עם נפש שנייה, באהבה" (פרום עמ' 25) ..." האהבה מסייעת לו להתגבר על הרגשת בידודו ובדילותו, תוך שהיא מניחה לו להיות הוא עצמו, לקיים את שלימותו" (פרום עמ' 28)

"האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם. שימור האינדיווידואליות שלו. אהבה היא כוח פעיל באדם, כוח המפיל את המחיצות בין אדם לחברו, המאחד אותו עם האחרים. האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות, אבל היא גם מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחד ובכל זאת נותרות שתיים". (פרום עמ' 26)

הערה:מקורות לכל הציטוטים ניתן למצוא כאן