השקט שאחרי הסערה

"אמא ניחשה כי ללכת לאיבוד ולמצוא את הדרך, הם שני צדדיו של אותו מטבע. לא תוכלו לקבל את האחד בלא השני"
פין. מתוך הספר "מר אל, כאן אנה"

באחד מימי השבוע הסוער שעבר עלינו, פגשתי, ללא הכנות מוקדמות, שני ידידים וותיקים שלי: הפחד וחוסר האונים. בדרך כלל, כמו רבים וטובים מאיתנו, אני עושה את מה שביכולתי לארגן את חיי כך שלא אתקל בהם לעיתים תכופות מידי. תמיד הם מגיעים ללא הזמנה מראש.

תחת גשם שוטף וקור מקפיא, מול הבזקים של ברקים ושאגות של רעמים, נסעתי לפגישה שנראתה לי חשובה מכדי לבטל ( "אמרתי לך שלא לצאת מהבית במזג אויר הזה???!")

השלוליות שהציפו את הכביש נעשו יותר ויותר עמוקות, הגשם ששטף את החלון טשטש את שדה הראייה והנחישות שאיתה יצאתי לדרך החלה להתפוגג בהדרגה.

אני נוסעת באזור לא מוכר, מחפשת שלטים שיעידו שאני בכיוון. הנסיעה מתארכת מעל המשוער ואני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי בדרך. השעה מאוחרת, בחוץ אין נפש חיה זה רק אני עם הרוח, הגשם והחושך ועם חוש הניווט שלי שהוא בלשון המעטה "חלש".

אני מאיטה את הרכב, עוצרת בצד הדרך. איפה אני? חושך, קר לי. אני   מרגישה אבודה. דמעות של תסכול מציפות את העיניים שלי. כל הגוף שלי מוצף מערבולת של בהלה, כעס וחוסר אונים. לכל אלה מצטרף קולו של המבקר הפנימי: "את חסרת אחריות  וילדותית!"

לרגע, שכחתי את כל מה שלמדתי . הסערה שבחוץ פלשה אל תוכי וגם אני, כמוה, איבדתי שליטה. השילוב הזה של נהיגה במקום לא מוכר, בחושך, ביחד עם מזג אוויר הסוער הרגיש לי "יותר מידי" ובתוך כמה שניות הוצפתי בתחושות של בהלה וחוסר אונים.

ואז, אחרי כמה שניות שנדמו כנצח, שמעתי בתוכי קול שאמר לי: "תנשמי! פשוט תנשמי... פתאום שמתי לב שהנשימה שלי נעצרה. איך שכחתי ...

אני מתחילה לנשום לאט, עמוק, הנשימה מתחילה להמיס קצת את הכיווץ בחזה שלי. לוקחת כמה נשימות עמוקות ואז שומעת קול נוסף בתוכי שמנחה אותי: "תסכימי להרגיש!" 
"אני מסכימה" אמרתי. אני שמה לב לגל ששוטף אותי בפחד, תסכול, חוסר אונים... כל אלה ועוד עברו דרכי ביחד עם תחושות של כיווץ והרפייה ובכי גדול כמו של ילדים שעדיין לא מתביישים לבכות ולא חושבים שצריך להסתיר את מה שהם מרגישים. הייתי לבד באוטו ולא הייתי צריכה להרשים אף אחד.

אחרי כמה דקות, שמתי לב שהרוח ששרקה בחוץ נחלשה, הגשם הפך ממטר זועף לטיפות רכות, השמיים התבהרו קצת והירח הציץ מבין העננים. באור הפנס שהתגלה על ידי יכולתי לראות שעל הבית מולי רשום שם הרחוב שאותו חיפשתי. השקט שבפנים התמזג עם השקט שבחוץ בסינרגיה מרגיעה.

"איך הייתה הנסיעה?" היא שאלה אותי ...

איך היא היתה? כמו מסע הגיבור. יצאתי לדרך בנחישות ובתמימות. פגשתי דובים לא צפויים. הייתי אמיצה: הסכמתי להרגיש. לא התפרקתי. נשמתי, דיברתי עם עצמי בנחמדות, בכיתי בכי טוב ללא מעצורים, זה לקח כמה דקות מאד לא נעימות וזהו.

ו... קיבלתי תזכורת לאיתני הטבע, הטבע האנושי בכלל זה. גם אני, אישה באמצע החיים, בדרך כלל שקולה ובטוחה, מידי פעם מאבדת את הביטחון ומרגישה קטנה ואבודה. וזה בסדר.
בכל פעם שאני מסכימה ללכת לאיבוד, לא מתנגדת ולא מסתירה, לא שופטת ולא מאשימה, פשוט נושמת ומרגישה, אני גדלה עוד קצת. השקט שהגיע אחרי הסערה הרגיש עמוק ורחב יותר מזה שהיה לפניה.

המציאות האנושית הינה מעודנת ומורכבת. יש בנו חלק משימתי, שרוצה לעשות, ליצור, לעבוד, לממש את עצמנו באופן מלא ושלם. בנסיבות פשוטות, כשהשמש זורחת והאנשים משתפים איתנו פעולה, כשהגוף שלנו בריא והנפש רגועה -  יש סיכוי סביר שהפעולות שתכננו יתבצעו לשביעות רצוננו.

ומה קורה כשלא? איך מתמודדים עם מציאות מורכבת, משתנה, בלתי צפוייה, שבחלקה הגדול נמצאת מחוץ לשליטתנו, כמו מזג האוויר שמפתיע, אנשים שמידי פעם מאכזבים, גופנו שלעיתים נחלש ונפשנו שפה ושם סוערת...

בקורס שייפתח בבית אלה בתחילת פברואר נלמד :

• מיומנויות של תשומת לב, הקשבה, קבלה, הכלה ואמפטיה
• לווסת ולאזן את הרגשות שלנו
• לארגן את המחשבות שלנו
• לקרוא את הסימפטומים הגופניים שלנו ולהבין את המשמעות הטמונה בהם
• להתמודד עם  נסיבות חיים מורכבות ומשתנות
• לשחרר בקורת עצמית.
• לסלוח, לחמול, להיות אמפטיים כלפי עצמנו וכלפי זולתנו
• לקבל החלטות שיטיבו איתנו
• לטפח סמכות פנימית שליווה, יציבה ובטוחה
• להתמודד עם קונפליקטים בין אישיים
• ועוד... 

קורס התמקדות ייפתח בתאריך 4 בפברואר.
18 מפגשים בימי שני בבוקר, בין השעות 9:00 - 13:30.
פגישות התנסות אישיות למתעניינים. 

לפרטים והרשמה