לא הספקתי לעשות כלום

אמצע קיץ ישראלי. בוקר שיגרתי של יום עבודה. בחוץ חם מידי, בפנים קור דחוס של מזגנים. אני מחפשת מקום שיהיה בדיוק. לא קר מידי ולא חם מידי.

מדמיינת שאני לוקחת את עצמי עכשיו לים. מתישבת על החול הרטוב, כפות הרגליים שלי מצטננות במים, רוח נעימה מלטפת לי את העור, אני גומעת בעייני את המים הכחולים. התחלה של התרגעות.

רגע אחרי שהעיניים שלי נעצמות, מתעורר בתוכי הקול הבא: "הי, קומי! עכשיו אמצע הבוקר ועדיין לא הספקת לעשות כלום!"
ואכן, רשימת "To do list"  אין סופית מחכה לי על השולחן.
הראש שלי מתחיל לכאוב מהצפה של משימות. "יללא, קדימה, לעבודה!"

אבל, הגוף ממאן לקום. מרגיש כבד, מרוקן. רוצה רק לשבת, או לשכב, עדיף על יד מים, או בתוכם, אולי עם ספר טוב, העיקר לא לעשות כלום. לבהות.

"מה ההתפנקות הזאת?! את חולה? זקנה? החיים זה עשייה! משימות! תוצאות! הישגים! נשמע שוב הקול התובעני...

אני פוקחת עין אחת. מסתכלת סביב. אני שמה לב שכולם רצים לאן שהוא. נראים מאד עסוקים. "לאן הם ממהרים? מה אני מפסידה כשאני יושבת לי כאן בשקט? האם זה בסדר לעצור את המרוץ ולנוח? אולי זה מסוכן לצאת מהשורה ולשבת?"

"קומי כבר...!"

עין שנייה נשארת עצומה. ממאנת להיפתח. כאילו מחזיקה בהתרסה את הצורך להיות באי עשייה.

"עכשיו אני מתחיל לכעוס אומר הקול התובעני בטון מאיים. הגזמת!"

הדיון הפנימי הזה בתוכי היה ממשיך ללא סוף ואפילו אולי מעלה את הטונים שלו אלמלא החלטתי להפעיל הפעם את הסמכות ההורית שלי ולהתערב:

"הי, הי, די לריב!"  אני פורעת את שערם בחיבה. "יש מקום לכולם ואני (*) מחליטה פה בבית הזה!". (**)

באמת מגיעה לנו חופשה.  אני פונה בחיוך נדיב אל זו ששרועה על הספה. עברנו שנה עמוסה. הגיע הזמן לעצור, לנוח, לתדלק, זו מצווה! ואת יודעת מה? את השנה הבאה, אנחנו נתכנן קצת אחרת, עם קצת יותר עצירות לאיזון.

ואתה, אני פונה אל "החלק המשימתי" שלי, אל תדאג!, אחרי החופשה, נחזור לפעילות. יהיה לך אפילו יותר כוח! כדאי לך לשתף איתי פעולה.

לעיתים קרובות אנחנו מודדים את עצמנו בהתאם למה ש"הספקנו לעשות". כמה סימני V צברנו ברשימת המטלות שלנו. שוכחים לעצור, לתדלק, ליהנות מפירות העשייה או מסתם רגעים של "להיות" שהם מנוחה ותדלוק לגוף, לנפש ולרוח.

יותר מכך. הערך העצמי שלנו מבוסס לא מעט על העשייה שלנו. שימו לב כמה פעמים ביום אתם שומעים את האמירה "לא הספקתי!" בנימה של אשמה, מלווה בפנים עגומות. זוהי אחת התלונות השכיחות שיש לנו על עצמנו.

בקלות אפשר להתמכר ל"עשייה". (***)
לגלוש לשעות רצופות, ימים, שבועות, חודשים, שנים של עשייה רצופה, שיש בה אומנם הילה של חשיבות אבל אחרי כמה זמן היא מאבדת את החיבור שלה ללב, מזניחה את צרכי הגוף והנפש, מאבדת את הכיוון, ועלולה לקחת אותנו לאיבוד.
כתפיים מכווצות, גב תפוש, דכדוך ועייפות כרונית הם רק חלק מהמחירים שאנחנו משלמים על עשייה לא מאוזנת.

אז אנא חיזרו לרשימת המשימות שלכם לקיץ הזה ובכלל ותוסיפו בבקשה בראש הרשימה את ה"משימה" לעצור ולנוח. ואנא הפכו את המשימה הזאת למחווה של אהבה לעצמכם.

אגב, לנוח (****), מה זה בשבילכם? כתבו לי, אשמח לשמוע!

שיהיה לנו קיץ קריר, נעים ומתדלק!
באהבה מחגית

מילון מושגים

* אני מחליטה – אני שרואה גם את התמונה הרחבה וגם את הפרטים הקטנים. אני שמודעת גם לסביבה החיצונית וגם לסביבה הפנימית. אני שמכילה ומקבלת גם את החלקים הגבריים שבי וגם את החלקים הנשיים שבי. עצמי שנוכחת באופן צלול עם מורכבות פנימית וחיצונית כאחד.

**הבית הזה – מרחב הגוף נפש רוח שבתחום האחריות שלי.

***עשייה – פעולות ומילוי תפקידים הדורשים מאיתנו גיוס משאבים פנימיים.

**** לנוח – לעצור פעילות אוטומטית, לנשום, להתבונן, להקשיב, לבהות, להיות

רעיונות נוספים למנוחה כאן