60 שניות על בכי

מתנת הדמעות

"מי שאינו יודע לבכות עם כל הלב, גם אינו יודע לצחוק". גולדה מאיר

 כשאדם וחוה עשו מה שעשו בגן העדן, ואלוהים גרש אותם משם, הם נבהלו והצטערו.  אלוהים ראה אותם בסבלם וידע שהדרך שלהם מעתה תהיה קשה. הם יחוו כאב, פחד ואובדן.. ליבו נכמר עליהם. הוא חשב איך יוכל להקל עליהם.
הוא הכניס את ידו לתיק העבודה שלו והוציא אבן מרגלית תכלכלה. "זו הדמעה", כך אמר להם. "היא תקל עליכם את הדרך. זו מתנה לדרך לא פשוטה".

מתי בפעם האחרונה בכיתם מכל הלב בקול רם, בכי משחרר שבעקבותיו הרגשתם הקלה ושחרור?
אם אתם כמו רב האנשים שחיים בתרבות המערבית, יכול להיות שאתם מוצאים עצמכם לפעמים מתאפקים שלא לבכות, או, רוצים לבכות ולא יכולים...
היחס שלנו לבכי הוא אמביוולנטי, אולי אפילו מהול בקורטוב של ביקורתיות.

הרבה אנשים בתרבות המערבית נמנעים מבכי על רקע מספר אמונות נפוצות:

• בכי מתאים בעיקר לתינוקות ולילדים צעירים. לבכות זה ילדותי!
• בכי מתאים לנשים יותר מאשר לגברים.
• בכי זה סימן של חולשה
• בכי זה ביטוי של כאב
• לאדם מבוגר מותר לבכות רק במצבים קיצוניים של משבר.
• לבכות זה מסוכן, יש סיכוי שזה לא יגמר לעולם...

וכך, אנחנו נעים בין הצפה רגשית, לניתוק, בין הזדהות עם הרגשות שלנו לאיפוק ביקורתיות וסגירת הלב.

המאמר הזה מבקש לעשות סדר בנושא הפגנת רגשות בכלל והבכי בפרט ולהחזיר עטרה ליושנה.

ראשית, תיקון: בכי אינו בהכרח ביטוי של כאב.
בכי הינו ביטוי למנעד שלם של רגשות. יש בכי של עצב ובכי של צחוק, יש בכי של עייפות ובכי של התרגשות, בכי של מתח ובכי של הקלה ועוד...
יש בכי שקט של דמעות שזולגות על הלחיים ללא קול ויש בכי עם צעקה שמטלטל את כל הגוף...
הבכי הוא קודם כל אמצעי לפרוק ולשחרר אנרגיה רגשית. ים שלם של רגשות משתחרר עם הבכי ומאפשר לגוף לחזור לאיזון. כשנסכים לתת לבכי להתבטא באופן אותנטי מבלי לשפוט אותו, הוא יוכל לממש את פוטנציאל השחרור הטמון בו ולעיתים, גם לשתף אותנו בדינמיקה שהניעה אותו. הסיפור יגיע אחר כך, אם בכלל. מה שחשוב ברגע הזה, הוא לתת לו לעשות את מה שהוא צריך באותו רגע: לבכות, לשחרר אנרגיה רגשית ולחזור לאיזון.

60 שניות על בכי מנקודת מבט סינית
מנקודת מבט סינית, הרגש קשור לאיברים הפנימיים שמלאים מים. שם אנחנו מרגישים. רגש זה מים. האיכות המרכזית של מים זה זרימה. מים שעומדים נעשים עכורים. הביטוי הטבעי של המים זה זרימה. לכן כשעושים תהליך פנימי, כשמרפאים, הבכי חיוני. הדמעות חשובות לזרימה, להתנקות ולכן חשוב גם לשתות ולעשות פיפי.

שימו לב: הרגש אינו האוייב שלכם.
השיפוט על הרגש, הוא המקור לסבל. ההתנגדות לרגש מייצרת סבל. הרגש הוא אות לחיים. החיים התרגשו באו. אם אנחנו מתנגדים להם, אנחנו מייצרים סבל, תקיעות ומחלות. הסבל הוא מהשיפוט שיש לנו על התופעה.

כאב X התנגדות = סבל   נגיד שהכאב עשר, אם ההתנגשות עשר, הסבל יהיה מאה. אם ההתנגדות אפס, הסבל יהיה אפס. כשאין התנגדות, אין שיפוט, אין סבל במקום זאת מתחוללים קבלה, אמפטיה וריפוי.

השיפוט ממית את החיים. הקבלה תומכת בזרימת החיים.

ומה אנחנו צריכים מזולתנו כשאנחנו בוכים?
לפעמים אנחנו רוצים שרק שישבו איתנו בשקט, ללא מילים, ללא מגע, נוכחות אנושית לא מילולית. לפעמים אנחנו רוצים שיקוף או חיבוק, לפעמים אנחנו עדיין לא יודעים...

התרבות המערבית כופה עלינו סטנדרטים של רציונאליזציה ואיפוק שהופכים להיות כבלים של הסתרה וצמצום רגשי. אנחנו משלמים על כך מחיר בבריאות שלנו במערכות היחסים שאנחנו יוצרים ובמרחב הביטוי והמימוש העצמי.

כשמתמקדים, מקשיבים פנימה, באופן טבעי מתחברים בין השאר גם לרובד של הרגשות. לעיתים עולות גם דמעות. הכוונה שלנו היא קודם כל לתת לדמעות ביטוי אותנטי. 
אם מתאים, נזמין את הגוף לתת את התחושה שלו לגבי המקור של הדמעות. אולי יש להן סיפור לספר...

"ללב יש את הסיבות שלו, שעליהן השכל לא יודע כלום" . בלייז פסקאל