אותנטיות

אותנטיות נתפשת כאחד ממושגי היסוד החשובים בגישת הטיפול האקזיסטנציאליסטית. 
העדר אותנטיות מהווה מקור למצוקה, סבל וחולי. חתירה לאותנטיות, מהווה את המפתח להבראה והתפתחות.

אותנטיות היא דרך חיים המאפשרת "לחיות באופן יצירתי בעולם שאין בו אלוהים, עולם המכיל אין סוף פרספקטיוות. לרקוד וליצור על פני תהום. אלה חיים של תשוקה, אימה, התגברות ותנועה". (יעקוב גולומב).
אותנטיות אינה מצב סטטי אלא תהליך חיי ודינמי של התפתחות המונעת מתשוקה לביטוי עצמי ומחוברת לערכים של חופש, אחריות ובחירה אישית.
כל זאת, תוך הכרה בקשר בין האדם לסביבתו, היותו מושפע ומשפיע, ומודע להשלכות של בחירותיו הן על חייו האישיים והן על חיי סביבתו.

ניטשה (סוף המאה ה19), מראשוני ההוגים האקזיסטנציאליסטים, יצא כנגד המגמה המסורתית של "חיפוש אחר האמת הכללית" והמיר אותה בקריאה לאדם לצאת ל "דרך אותנטית", היינו, דרך האמת הפרטית הפנימית. הקריאה שלו הייתה מהפכנית מפני שעד אז עסקה החקירה הפילוסופית בחקר האמת כמהות חיצונית. במשך מאות שנים התבסס המחקר הפילוסופי על הנחת היסוד שיש מהות שנקראת אדם, ושהתבונה הינה הדרך לחקור את המהות הזו. התרבות שנגזרה מפילוסופיה זו, היא תרבות שמאדירה את כוחו של השכל, הרציונל, האינטלקט, על חשבון הרובד הגופני והיצירתי.

ניטשה טען שדרך התבונה שייסדו סוקרטס ואפלטון, אבות הפילוסופיה המערבית, גרמה להפרת האיזון שהיה לפניהם בין היסוד האפוליני (סדר, צורה) ליסוד הדיוניסי (כאוס, יצריות). מרגע שהתבונה השתלטה, היסוד הדיוניסי ירד למחתרת וביחד אתו החיבור ליצר וליצירתיות. היסוד האפוליני קיבל הגמוניה, השכל קיבל שליטה ובכך נסתם הגולל על המסע האותנטי. בדרך הזאת התפתחה גם אבחנה והפרדה בין הגוף והנפש. הגוף והעולם הארצי בכלל נשללו, התפתחה תפישת מציאות מושגית ותבונית, הכל מלבד גופנית. ניטשה קרא להחזרת היסוד הגופני ייצרי תשוקתי, לטובת המסע האנושי האותנטי.

על פי ניטשה, הצורך העמוק ביותר של האדם הוא לחרוג מעבר לעצמו אל הביטוי העצמי הגבוה יותר שלו, וזה מה שעושה האדם האותנטי. התנועה קדימה נמצאת בקונפליקט עם הצורך בביטחון. ניטשה האמין שהרצון לעוצמה גבוה מהצורך להישרדות. הוא הציע להחיות את היסודות שהודחקו (דיוניסי ואפוליני) ולפתוח דף חדש בחקירת האדם.

סארטר והיידגר בתחילת המאה העשרים, שמו את הדגש שלהם בחקירת המסע האותנטי על היחסים בין האדם לזולת. קיים פרדוקס תמידי בין הרצון של האדם להשתייך, להוריד מעצמו את עול האחריות תוך כדי שהוא מתמזג עם הכלל, לבין שאיפתו לגילוי עצמי שפרושה לקיחת אחריות ובחירה של משמעות אישית. כך, מהווים היחסים עם הזולת פוטנציאל הן להתפתחות והפרייה הדדית והן לאובדן של האותנטיות.

אותנטיות במרחב הטיפולי

הטיפול האקזיסטנציאליסטי שם דגש על מרחב היחסים שבין מטפל למטופל כמרחב של ריפוי וצמיחה ומעודד הן את המטפל והן את המטופל להביא את עצמם למרחב זה באופן מעורב ואותנטי.

אותנטיות במרחב הטיפולי היא נוכחות שיש בה חופש ביטוי וחיבור פנימי ליצירתיות, לגרעין פנימי אישי וייחודי. זהו מצב של תנועה וזרימה טבעית בין גוף ונפש, מחשבות רגשות ותחושות. מצב של הלימה בין חוץ ופנים. לא ניתן להפריד בין אותנטיות להקשר, לאינטראקציה שבתוכה היא באה לידי ביטוי. האדם הוא יצור חברתי, משפיע ומושפע על ידי סביבתו ואותנטיות הינה פועל יוצא של אינטראקציה אישית ובין אישית.

קראו על טיפול בגישה זו כאן