סיפור הלידה של ליאת - דמיון מודרך לפיתוח צירים טבעיים
על התמודדות עם התערבויות בלידה ועל תקשורת עם העובר כמפתח לקידום הלידה
ליאת ( שם בדוי ) התקשרה אלי מבית החולים שם אושפזה לאחר ירידת מים עם דמעות בקולה:
"רוצים לתת לי זירוז" בכתה. "אומרים לי שאני מסכנת את התינוק שלי אם לא אסכים..."
אתם מכירים את המשפט הזה?
ליאת התאשפזה בבית חולים בסוף שבוע 38 להריונה, בגלל ירידת מים ללא צירים. מי השפיר שירדו היו צלולים, היא הרגישה מצוין וגם העובר שלה המשיך להתנועע כרגיל אבל הצירים לא הגיעו. אחרי יומיים, כפי שמקובל ברב בתי החולים, המליצו לליאת להשרות לידה באמצעות פיטוצין.
ליאת,שזו לה לידתה השלישית, (שתי לידות פיסיולוגיות ברקע) רצתה מאד ללדת לידה טבעית. היא ידעה שאחד התנאים החשובים להתפתחות צירי הלידה הוא מצב רוחה ותחושת הביטחון והאמונה שלה. ואולם שהות של יומיים בבית חולים ביחד עם הפעלת לחץ מתמשך מצד הצוות הרפואי לזירוז הלידה עשו את שלהם וליאת הייתה קרובה ל"נקודת השבירה שלה".
אחרי שווידאתי שברמה הפיסית ליאת מרגישה טוב, (אין תופעות של חום, או כאבים) ושגם העובר שלה ממשיך לשדר לה סימנים ש"הכל בסדר מבחינתו" (התנועות שלו התנהלו כרגיל), הצעתי לה "למשוך זמן". ולהגיע לסיכום עם הצוות הרפואי שבינתיים, כל עוד היא והעובר שלה מרגישים טוב, היא מבקשת כמה שעות של "דחית התערבות" ולוקחת את הזמן להחזיר לעצמה את השקט ואת הביטחון.
אחרי מספר שעות הגעתי לליאת לבית החולים. ליאת ששהתה במחלקה, סיפרה לי שמאז שקיבלה "הארכת זמן" מצד בית החולים, יש לה צירים מידי פעם. בערך פעם בחצי שעה. השקט עשה את שלו. משהו מתחיל לקרות, זה מעודד. ליאת הייתה מודאגת מכך שהצירים רחוקים וקצרים ומהאפשרות שתהיה ההתערבות בתהליך הלידה שלה..
הנחיתי את ליאת להיכנס להרפייה באמצעות נשימות ודמיון מודרך. במצב של רגיעה, החשיבה איטית יותר, שקטה יותר, וניתן כך להקשיב לגוף ולעובר. המטרה הייתה לפגוש ולטפל בכל אותם רגשות ותחושות שנמצאים מתחת לפני השטח ועשויים להפריע להתפתחות הצירים. זה יכול להיות למשל, תחושות של פחד, או כעס או עצב שלא עובד... ההנחה היא שכאשר הגוף מוכן ללידה והנפש רגועה וכשלא מפריעים להם, צירי הלידה מתפתחים מעצמם. ליאת הפנתה אל גופה את השאלה " מה עומד עכשיו ביני לבין תהליך הלידה? האם יש משהו שמפריע....
ליאת חשה תחושה של מתח באזור הבטן התחתונה...שתעלת הלידה מרגישה מכווצת..
שאזור האגן מרגיש מנותק...
איך העובר מרגיש? שאלתי
"העובר מרגיש לא רצוי"...ליאת פורצת בבכי גדול..
בהמשך ליאת מתארת את מה שהיא מקבלת כמסר שמגיע אליה מן העובר:
"אמא שלי לא מחכה לי כלל... היא לא הייתה איתי בקשר ולא התייחסה אלי במשך ההיריון...היא סיפרה לכולם שהיא עדיין אינה מוכנה ללידה שלי...."
תשאלי אותו למה הוא זקוק ממך...
"שתזמיני אותי... שתגידי לי שאת מחכה לי.. "
ליאת משתפת שבאמת בניגוד להריונות הקודמים, הפעם הייתה מאד עסוקה בעבודתה ובגידול ילדיה שבבית ולא התפנתה להתקשר אל העובר הנוכחי... ליאת מרגישה אשמה על כך שהזניחה
את עצמה ואת העובר שלה במהלך ההיריון הזה.
עכשיו ליאת מניחה את ידיה על הבטן ומספרת לעובר שלה כמה שהיא אוהבת אותו ומחכה לו. היא משתפת אותו בכך שבאמת היה לה קשה להתפנות אליו במשך ההיריון כששני ילדיה תבעו את
תשומת ליבה, אבל עכשיו כשהוא יגיע – כולם גם היא וגם אבא והאחים – כולם יפנו מקום בשבילו....
בהדרגה, תוך כדי הבכי שהתפרץ החלו להגיע צירים תכופים וארוכים יותר...ליאת המשיכה לתקשר עם העובר שלה ולשדר לו את שמחתה לקראת בואו לעולם. בתוך כחמש שעות ליאת ילדה תינוק בריא ורצוי בלידה טבעית ומליאת אהבה.
סיכום וחומר למחשבה: כ – 10% מהלידות מתחילות עם ירידת מים. בחלק מן המקרים יתפתחו צירים במהלך השעות הקרובות. נוהלי בית חולים ברב המקומות בארץ קובעים שבמקרים בהם לא מתפתחים צירים תוך כ - 48 שעות מזמן ירידת המים – יומלץ על השריית לידה באמצעות זירוז.
הניסיון מראה שלפחות חלק מן הלידות שמתחילות עם ירידת מים ללא צירים, עוברות את מכסת 48 השעות המוקצבות להופעה ספונטנית של צירים ומקבלות בשל כך זירוז להשריית לידה- נכנסות בשל כך ל"מעגל ההתערבויות" (אפידוראל..וואקום...ניתוח קיסרי...) לידות אלה יוצרות אצל נשים רבות תחושות של אובדן שליטה, חוסר אמון בגוף ובאופן כללי חוויה שלילית של לידה.
הסיבות לתופעה של ירידת מים ללא צירים אינן ידועות.
לפעמים הגוף פשוט אינו מוכן עדיין ללדת וכל מה שצריך זה עוד קצת זמן... סבלנות...הרבה אמונה...והמון אסרטיוויות ותמיכה על מנת לעמוד מול לחצים של סביבה דאוגה. כל זאת כמובן בתנאי שהאישה והעובר מרגישים טוב. (מי השפיר צלולים ולא מתפתח חום..)
ולפעמים, כדאי לבדוק אם קיים ברקע רגש כלשהוא שהאישה מסתירה אפילו מעצמה...או שהיא מודעת אבל אינה נותנת לו ביטוי...רגש שיכול ליצור חסימה אנרגטית.
והסיכום של ליאת לאחר הלידה היה:הפרק הזה שבו כמעט התערבו בלידה שלי, כמעט איבדתי שליטה על מהלך הלידה שלי, זה היה הפרק שבו לקחתי סוף סוף את הזמן להתחבר אל התינוק היקר שלי. זה היה פרק חשוב, לא הייתי מוותרת עליו. האמון שנוצר בנינו בזמן הזה, אפשר לי ללדת בדרך שבה בחרתי ולחוש שלימה עם עצמי.
